אפילו לכמה שעות
"כולנו שונים וכולנו שווים", אבל רק בתנאי שנשתדל מאוד לא לעצבן ולהרכין את
הראש ולעשות צבא ולעבוד קשה ולשלם מיסים.
עד כמה אנחנו באמת אחראים לבחירות שלנו? מה הדבר החמקמק הזה שממלא אותי בפחד
כשאני רוצה לגלח את הראש וללכת עם מגבעת? למה אני מתבייש בקול הגבוה שלי ובגוף
הזה? למה אני לא מפסיקה למרוט את הגבות שלי למרות שזה כואב? למה אני הולך לקרבי
למרות שאני לא רוצה לקחת חלק בדיכוי של עם אחר?
ביום הגאווה אמורים לחגוג את החופש שלנו להיות מי שאנחנו. במקום זה מאפשרים לנו
לחגוג רק בתנאים מסוימים; אם את בוצ'ית משופמת יכעסו על הנפנוף בלסביות שלך, אם
אתה הומו שסולד מתרבות הצריכה יגידו שאתה כבד ולא כיפי, אם אתה טרנסג'נדר
יתעצבנו שאתה מושך תשומת לב בדיוק כשניסו להוכיח לעולם שאנחנו בדיוק כמו כולם.
חשובה שתהיה אלטרנטיבה: להומו הפלסטיני שלא רוצה לשמוע את פורז, לדייקית שלא
הגיעה כל הדרך מחדרה כדי לשדרג את הפלאפון ולקבל מחזיק מפתחות גאוותי (אך
סולידי), וגם סתם למי שבא לו ללבוש חצאית כי זה נוח, או למי שרוצה לשים עניבה
ולצייר זקן צרפתי על הסנטר, כי זה כל כך נעים להיות משוחררת וגם למי שרוצה
דווקא ללבוש ג'ינס וטי שירט ולהרגיש שהוא מהמם בדיוק כמו שהוא.
חשוב להיות, אפילו לכמה שעות, במקום שהוא שלנו, לא משנה מי אנחנו היום ואיך
נרצה להיות מחר, בלי ספונסרים ובלי סלקטורים, רק אנחנו והחמצן שלנו, חג החירות
לאחרות.
>> חזרה
|
