לבנות שערים בגדרות ולעבור בחופשיות בין המיגדרים
מתחת לשכבת עורי העבה גולש לו סודי, כנהר דמעות מתוק המנסה לסדוק את שכבות ההגנה הירוקות העוטפות אותי, השכבות שצומחות כמטפס עלעלי סביב עורי, ואני את מטעניי עולי התת קרקעיים צריכה לפרוק, את גופי לנקות, ואת לבי? איך את לבי החולה אבריא??? ואני לא רוצה את תרופותיהם המזוהמות, תרופותיהם הממוסדות, התרופות שהמציאו בשביל לשלוט במוחות המוזרים שאף פעם לא הצליחו להבין, ובלבבות הרגישים שאף פעם לא הצליחו להקשות. ושיני זבות הדם שכהו בגיל כול כך צעיר. להודות, להודות, אני צריכה להראות את האובדן שמסתתר מאחוריי כול הקסם וליצור שיניים ורודות, אדומות, סגולות מאבניי חן מהממות.
איך אתקשר אל גופי, אל השחלות הכואבות ואל איבר המין שלי שגם הוא חולה כי האהבה שלי חולה, כי אתם לא אוהבים אותי מספיק ותמיד נתנו לי להרגיש פריק, מה שאני גאה בו בהחלט, כי העולם מלוכלך וכמעט כולם שונאים פה את כולם והאהבה נדירה ואני אוספת אותה בכפית הלב שלי וכול טיפה מכניסה לתוך פי וטעמה תמיד שונה, כי זו האהבה ובגלל זה היא נצחית ונכתבת.
ואת סוד בדידותי אשפוך כטריליון ליטרים של מים שיחיו את רוח הביצה שהם מנסים לייבש מאז שהגיעו לכאן, כי הם שתלטנים ונצלנים ומכיוון שאני יודעת את זה, לי הזכות לשנות.
הנהר שמתחת לעורי, הנהר שגועש עכשיו ומשפריץ מתוך אצבעותיי מכאיב, והכאב נחוץ בשביל להתעורר לדברים האמיתיים, למושגים הפתוחים, להקשבה, לצבעים.
והאשמה שחפנתי בין זרועותיי הקטנות, האשמה שקיבלתי כמתנת יום הולדת על כול שנת חיים, האשמה על האובדן של אבא, האשמה על הקשיים של אימא, האשמה על שגיאות הכתיב שמכיוון שכול המורים המחורבנים שהיו לי ביסודי התעלמו ממני, ולאימא לא היה כסף למורים פרטיים, היום אני יכולה לצייר במילים ותמיד יכולתי כי הם לא נתנו לי את העזרה המורעלת שלהם, והשאירו אותי לבד עם החלומות ועם סימן השאלה הגדול לגביי מה אני ומי אני.
וכן בתור ילדה קטנה כבר רציתי להיות בן, מגיל ארבע, והיו תקופות שלמות שהייתי בן, ובלחש דיברתי בלשון זכר והאמת שבאותן תקופות נמנעתי כמעט מלדבר ולמה? כי לא קיבלו את יופיי, כי לא קיבלו את שונותי כי לא אהבו אותי מספיק וזה נורא קשה להימלט מההרגל של לא להיות נאהב, מעניות האהבה שלוקה בה העולם.
ואיך את הגרון החולה שלי ארפא? את נקודת אמירת האמת, פשוט אומר את האמת גם אם זה הדבר המורכב ביותר והריי החוכמה היא לדעת את האמת הגדולה על עצמנו.
אני לא סטרייטית זה ברור ואני לא רוצה להיות בי כי לא בא לי על ההגדרה ואני לא רוצה שישאלו אותי כול הזמן אם אני לסבית ואני אענה בגאווה כן או לכו תזדיינו, אולי הומו כי זה פתוח ושובבי, או אולי טראנסג'נדר כך שאוכל לשייט בין המינים בלי תרופות נגד אינדיבידואליזם, או אולי קוקסינלית טראנסכיוונית או פשוט הכול.
האם אפשר את הכול??
האם אפשר לצאת מתוך ההגדרה לחלל הפתוח ולא ללכת לאיבוד? לבנות שערים בגדרות ולעבור בחופשיות בין המיגדרים.
נר פלאשים
הדלקתי נר שעליו כתבתי נצח בעט שעווה מוזהבת והעליתי כתורת בריח סגול הלבנדר, כך המילים נקראות דרך אור וריחות, מתעקלות ועפות בין הממדים.
הדלקתי נר פלאשים, נר מראות הפאזל האין סופי המצטיירים דרך עטי המרקדת. ומתוך זיכרונות סודיים שהודחקו לפנים גופי, למקום העמוק המוחבא הנעול אני עולה, מתעוררת לתוכי כנחדרת, כילדה קטנה שמקבלת הכול כמו שהוא ומפזרת סביבה את כוכביי הבדידות.
חדירות ילדותי העמומות השקטות חולפות בתוכי כידיעה מרגשת, כידיעה חלקית כי מי הוא מי הוא החודר אל גוף ילדותי החלבי? הו רוח האברים הזכריים, האם יש לך גוף או שם?
וממרום ילדותי אני כותבת שירה, אני שם כותבת שירה יפה, מעודנת מפתיעה. אני כותבת בשביל העולם מתוך ידיעה ילדותית שאכתב בספר החיים הנצחי, אני כותבת מתוך האהבה ומשביי הזיכרון מפעימים את לבי בהתגלמות משגלי הראשון עם ילדה דמיונית כשאני הבועלת בת ה- 10 עם איבר מין זכרי צעיר וזקור, והיא שוכבת מתחתיי מביטה בי, אני חודרת לתוכה, גבוהה ממנה, תמיד נראית גדולה והיא בת גילי שקראה את סיפור חיי ילדותי הספאריים שנכתב בעיתון הילדים הארצי 'כולנו', היא, מי היא? אני אוהבת אותה, אותה כילדה.
>> חזרה
|
